<h1>רי"ץ גיאת הלכ' אבל</h1>
<h2>דף ח.</h2>
כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו. אר"א ב"ר צדוק אמר לי אבא כשהיו מלקטין עצמות אל תכנס לראותן עד שיפרסו עליהן סודרין וחכמים אומרים נותנין בב' סודרין של אביו בסודר אחד ושל אמו בסודר אחר דברי רבי עקיבא רבי שמעון בן ננס אומר אף סודרין להתאבל. המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן ואפילו צרורין לו בסדינו. בירושלמי תני' אין שמועה ללקוט עצמות אמר ר' חגי והוא ששמע למחר פי' לאחר יום הלקוט אבל אם שמע ביום זה (אין) [יש] שמועה ללקוט עצמות. תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות ר' יוסי אומר לעולם אין בהם משום ליקוט עצמות אלא אם כן מעבירין אותן באפקריסין ממקום למקום. ר' מנא הורה לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא דאמר יש ליקוט עצמות בארון של עץ והורה לו שלא להטמאות כר' יוסי דאמר אין עצמות בארון ואפילו של עץ. ליקוט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהן דברי קלוסין. המוליך עצמות ממקום למקום (ברכות יח.) הר"ז לא יתנם בדיסקיא ויתנם על גב החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני עכו"ם או מפני ליסטם מותר. והוא הדין לס"ת בזמן שמתיירא שמותר.
<h2>דף יא:</h2>
תניא אבל כל ז' בטל ממלאכתו ובניו ושפחותיו ועבדיו ובהמותיו בטלין עמו. ואם יש לו מלאכה אובדת עושין אותה בימי אבלו. כגון זיתיו להפוך וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה שלחיו לרבץ. רבן שמעון בן גמליאל [אומר] זיתיו הפוכין ואין שם אומן כדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא יעשה בצניעה. ואם היה ספר או בלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצניעה. אריסיו וחכיריו הרי אלו יעשו בצניעה. שכיר יום שלו ואפילו בעיר אחרת לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. ואם היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו. בירושלמי (פ"ג ה"ה) שני אחין שני שותפין שני חנונים שאירע לאחד מהם דבר הרי אלו נועלין את חנותם. ובדידן מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוו להו גמלא בהדי הדדי אתרע ביה מלתא במר בריה דרב אחא בריה דרבא ופסקיה לגמליה ולא שדריה. פי' גשר שעוברין עליו הנהר. אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא בריה דרבא עביד כי הא מלתא נהי דאפסידא דידיה לא חייש אדאחרינא לא חייש והתניא אם היו מוחכרין או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו אדם חשוב שאני וכן הלכה.
<h2>דף יד:</h2>
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש אבל אין נוהגין בו אבילות, דהכא (יד:) אמרינן אם כן נמצאת נוהגין אבילות בקטן, אלמא דאין נוהגין בו אבילות. ובקטן שהגיע לחינוך נוהגין דגבי סוכה (סוכה כח.) אמרינן לרבות הקטנים ואוקימנה בקטן שהגיע לחינוך.
<h2>דף טו.</h2>
כל המתנדה ומת בנידויו בית [דין] סוקלין את ארונו פי' מניחין אבן על ארונו וזו היא סקילתו ומתעסקין בו לכל דבר.
וצריך לפרוע את ראשו, מאי פריעת הראש (גילוי) [גידול] שער וגלוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהם ומתעטף בעטיפת ישמעאלים דתניא (ויקרא י"ג) וראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ לגוף אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו, ואוקימנא בכמתא וסודרא, פי' מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן הן חוץ מגופו וכן מנהג והלכה.
<h2>דף טו:</h2>
ואסור ברחיצה ובסיכה. והלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר הזוהמא מותר. והכי כללו של דבר כל שהוא משום תענוג אסור לרפואה ולהעביר הזוהמא מותר. והכין פסיק רב האיי. ואם צריך טבילה לטהרה מותר, דתנא (תענית יג.) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים. ואית מרבנן דפסקי דאם היה אסתנס מותר לרחוץ מההיא דרבן גמליאל (ברכות טז:) כשרחץ בלילה הראשון כשמתה אשתו אמרו ליה תלמידיו למדתנו רבנו אבל אסור לרחוץ אמר להם אני איני כשאר כל אדם אסתנס אני אלמא מי שדעתו מתאוננת ואינו מתישבת מכלום לכלוך וטנוף וזוהמא יש לו לרחוץ דאנוס הוא. ואמר רב האיי אין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע"פ שאומר אסתנס אני חדא דלא קיימ"ל כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן לאו דרבנן היא, ואע"ג דכתיב שבעת ימים (תאבל) לילות בכלל ימים, ועוד לאו כל דאמר אסתנס אני שומעין לו. אבל ודאי (מי) [אי] מגלייא מלתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה ירחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק. לרפואה משום דאסתנס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו ולאו כל מי שנוהג בנקיות בשרו אסתנס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ.
נמצאת, גזירת שבעה. רחיצה סיכה ונעילת הסנדל וזקיפת המטה ותשמיש ופריעת הראש. וגזרות ל' תספורת ותכבוסת וגיהוץ ואיחוי.
אבל אסור בנעילת הסנדל והני מילי לעיר אבל יוצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ. ואסור להניח תפילין ביום ראשון [ובשני כל] שבאו פנים חדשות (כא.). בירושלמי (ברכות רפ"ג) אבל אסור להניח תפילין שנ' (דברים ט"ז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין. אבל אסור בתשה"מ דכת' (שמואל ב' י"ב) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה מכלל דעד השתא לא הויא חזיא ליה. ומעשה (כד.) באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזרים את גויתו.
<h2>דף יז:</h2>
תכפוהו אבליו זה אחר זה פירוש עד שלא השלים אבלות זה אירע לו אבלות מת אחר (אחרי) שנמצאו אבליו סמוכין ותכופין זה לזה עד שלא יצא זה נכנס זה והכביד שערו מיקל בתער אבל [לא] במספרים. ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול. ולרחוץ בצונן גופו מותר דהתם אמר מעשה ומתו בניו של רבי יוסי ברבי חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא תכפוהו אבליו הוה. ואמר מר רב האיי דתער ומספרים [משונין זה מזה ותער בלשון תורה הוא מספריים] בלשון חכמים וכן מתרגמים אותו והוא(יל) (מום) [אלמוס] שעשוי לגלוח ולהשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער. ובירושלמי מיקל בסכין אבל לא במספרים ובתספורת. (ואיחוך) [ואינך] דמותרים לגלח במועד הם כגון הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר ותכפום אבליהם מותרין לגלח אפילו במספרים ולכבס אפילו בנתר ובאהל ולא בעי שינוי דאנוסין (אאנוסין) הן. דתניא כל אלה שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן ואוקימנא בתכפוהו אבליו ושאני הני מכל תכפוהו אבליו בעלמא דהתם אסור במספרים ובאהל והכא מותר. ולענין מנין ימי אבלות מונה מאחרון, הא כיצד מת לו מת אחר מונה שבעה (מג') [מכאן] ואילך וכן לשלשים והכי נמי כתוב בפסוקות.
<h2>דף יח.</h2>
ותספורת שאמרו אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד [כל] שער שיש בו. והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. ולטול צפרנים בשנים מותר ובגנוסטרי אסור ולאחר שבעה אפילו בגנוסטר מותר. ושפה (בנטילת) [כנטילת] צפרנים. והכי פסוק בפסוקות ובגדולות דהלכה בימי אבלו בגנוסטר אסור בשנים מותר ושפה כל שמעכבת. והני מילי בתוך ל' אבל בתוך שבעה אסור.
<h2>דף יט:</h2>
ונשאל מרב האיי במקומנו נהגו ביום ז' של אבל מביאין כוס ובו שמן זית ומים ואומר עליו פסוקין כמו [ישעיה מ'] נחמו נחמו עמי [שם נ"א ג'] כי נחם ה' ציון [שם ס' כ'] לא יבא עוד שמשך ומסיימין ושלמו ימי אבלך (ושוכבין) [ושופכין] אותו על ראש האבל וגורדין בסכין וביום [שבת] עושין כן אלא שאין גורדין בסכין ולא ידענו טעמו של דבר. והשיב הוו יודעין גם כי בבבל כולה מביאין כוס שיש בו שמן ערב כגון שמן וורד וכיוצא בו וסכין ממנו על ראש האבל כדי להוציאו מן האבל ומוריקין אותו עליו מים חמים וגורדין אותו באצבע ומשנה כסותו. ועקר דבר כי האבל אסור בסיכה ובצאת מן האבל סכין אותו לומר שהותר. וזה היה מנהגן של ישראל מקודם ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מה שמפורש בנחמת ציון בנחמת כל יחיד (ישעיה ס"א ג') לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר וזה שנהגו אצליכם בתורה הזאת הוא. ושנהגו לערב את השמן במים מנהג הוא שאין [אנו] יודעין טעמו אף אין אנו יודעין מפני מה בחרו שמן זית. וזה שאין מגרדין בשבת שכך שנינו (שבת קמז.) סכין ומשתמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. ועוד נשאל ממנו אבל שחל שביעי שלו להיות בט' באב פוסק לאחר תפלת שחרית או ממתין עד הערב. והשיב הוו יודעין שאינה מצוה לפסוק את האבילות לאחר תפלת שחרית אלא קל הוא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבילות בשבעי(ת) מקצת היום ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינו מגונה לפיכך אם נזדמן לו יום ז' ט' באב מה שהוא אסור בט' באב אסור באבל כגון [רחיצה וכו' אבל דברים שמותרין בת"ב ואסורין באבל כגון] עטוף על שפם וזקיפת המטה. וסילוק תפילין הרשות בידו אם רוצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רוצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת שחרית יעשה. והמנהג בבבל בהפסקת אבילות שאחר [שהתפללו] תפלת השחר מביאין שמן וסכין על ראשו וקורין לפניו לשום לאבילי ציון ורוחצין את פאתי ראשו במעט מים חמין, ויש להם מנהג שמאכילין אותו אפילו פרוסה אחת ומברכין עליו ברכת אבלים קודם שסכין אותו כדי שיתברר שכבר נהג באבילות אותו היום וזהו סימן יציאתו מן האבל ומגלה את פניו ומשנה את בגדיו ובט' באב אין סכין אותו עד לערב.
אימיה [דר"ש ב"א דמכת] (ירושלמי פ"ג ה"ח) תמניא יומין קודם מועדא אתא שאל לר' מנא, א"ל כל דבר שהוא תלוי בז' ול' הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. קברו ברגל רגל עולה לו למניין ל' דמצות [ל'] נוהגת ברגל פי' תגלחת ותכבוסת כשם שאסורין בזה כך אסורין בזה. ואין עולה לו למניין ז' דאינה נוהגת מצות ז' ברגל פירוש רחיצה וסיכה מותרין ברגל. אבל ביו"ט ש(י)ני שהוא סוף הרגל דמדרבנן הוא עולה למניין שבעה ואין נוהג בו אבלות. ואם מת בו ביום נוהג בו אבלות. ובהלכות והיכא דשכיב שכבא ביו"ט ראשון או שני או בחולו של מועד לא נהיג אבלות עד דנפקי יומי טבאי כולהו אבל יומי בתרא דחג מדרבנן הוא מסלק סליק למנין ז' ואבלות לא נהיג [אבל שכיב ליה שכבא ביו"ט שני של יו"ט אחרון כיון דעיקר מרארא יום ראשון הוא נהיג ביה אבלות וסליק למנין שבעה] והכי אסמיכו רבנן דעיקור אבילות יום ראשון והוא דכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר וכולי, (ויקרא י') ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר, וכיון דיום ראשון דאורייתא יו"ט האחרון ספיקא דרבנן (היכא דשכיב שכבא ביום טוב האחרון ביו"ט שני דרבנן נהוג אבלותא דעיקור מררא יום ראשון הוא). [אתא ספיקא וודאי דיחיד וחייל על עשה ספיקא דרבים] והכי אמר רב האיי דהני שני שערים לא פליגי אהדדי שער ראשון בזמן שנקבר ביום טוב שני של יו"ט ראשון או בשאר ימי המועד או ביום טוב הראשון של יום טוב האחרון שהן ימי הרגל דאורייתא אינו יכול לנהוג בהן אבלות ואין עולין לו ממניין ז', אבל יום טוב (שיני) [שני] של יום טוב האחרון עולה לו מן המנין ואין נוהג מנהג אבלות משום דרבנן הוא אלו דברי שער ראשון ואמת הן. והשער השני בזמן שהיה יום המיתה יום טוב (שני) [שני] של יום טוב האחרון כגון יום ח' מתחלת חג המצות ויום ט' מתחלת חג הסוכות דאיתיה מדרבנן ולאו דאורייתא נוהג בו אבלות כי יום מיתה יום מר הוא ושאני יום מיתה משאר ימים משום דאורייתא דכת' ואכלתי חטאת היום ואתי יום אבלות ראשון דהוא המיתה דאוריתא ודחי יום טוב האחרון דרבנן. אבל אם מת קודם לכן באמצע הרגל דהאי יום טוב (שיני) [שני] של ודחי יום טוב האחרון דרבנן. אבל אם מת קודם לכן באמצע הרגל דהאי יום טוב (שיני) [שני] של יום טוב האחרון לא יום מר נינהו ואינו יום המיתה מיחשב ליה איחשובי מן המניין אבל אבילות לא נהיג ביה. נמצאת אומר מאן דשכיב ליה שכבא באמצע הרגל נקיט שיתא יומי אבלות בתר יום טוב (שיני) [שני] ומיחשב ליה יום טוב להשלים ז' ואין נוהג בו אבילות ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב (שיני) [שני] של יום טוב האחרון או ביום טוב של עצרת נוהג אבילות בו ביום ומחשיב ליה ובתריה שיתא אחריני. ואית דסבירא ליה מי שמת לו מת בחולו של מועד יש עליו באבלות ביום טוב האחרון מן המנחה ולמעלה שמקצת היום ככולו לא דייק.
<h2>דף כ:</h2>
רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כי סליק להתם א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אבא קיים. פי' אביו ואמו של רב אחיו ואחותו של ר' חייא. א"ל לשמעיה חליץ לי מנעליי והוליך כלים אחרי לבית המרחץ. ש"מ תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו וש"מ מי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד בלבד. היו קרובות אי נמי שמת לו ב' מתים כאחד אינו נוהג אלא לז' לשניהם. שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה ולפניו לז'. ומדלא אשמעינן דקרע ש"מ אינה טעונה קריעה דשמועה קרובה דנוהגת לז' וקורע ש"מ שמועה רחוקה שאינה אלא יום א' אינו קורע אלא על אביו ועל אמו בלבד דקורע והולך כל י"ב חדש. ובהא מילתא פליגי ר' מני ור' חנינא, בשלמא לדידי דאמרינן אינו קורע היינו דליכא אבלות אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא ז' מי איכא ולא והתני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר"ז מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע, ועני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך כל י"ב חדש א"ל כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו. אלמא לכבוד אביו ואמו הוא דקורע לשאר קרובין אינו קורע. כיון דר' חנינא דסבירא ליה דאיכא קריעה בלא ז' מסתייע מהא ולא אסתייע (ואקומה) [ואוקמה] ר' מנא דההיא משום כבוד אביו ואמו היא שאר קרובין לא ושתיק וק"ל הלכה כר' מני. ואמר רב נטרונאי מי שבאה לו שמועה קרובה בחולו של מועד אסור לקרוע במועד ולא דייק דאזדא לטעמיה דסבר מתניתא דאין קורעין לאו במועד קיימא. לאחר המועד אם עדיין לא יצאו ל' שחייב באבילות ז' חייב לקרוע ואם יצאו ל' אינו קורע שכל אבילות שאינו נוהג ז' קורע בה שכך אמרו חכמים שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשת רחוקה עולה ואינו נוהג אלא יום א'. קורע או אינו קורע ר' מני אמר אינו קורע וכו' והלכה כר' מני. והכין נמי פסק רב כהן צדק. ובגדולות [ל"ד ע"ב] אידי ואידי מחייב קריעה פי' בין שמועה קרובה בין שמועה רחוקה ולא דייק. ואמר רב האיי מי שבא לו שמועה רחוקה לאחר ל' אינו נוהג אבלות אלא יום א'. וחייב בקריעה על אביו ועל אמו כדאמרתון ואינו חייב לישב עד [שיבואו] מנחמין אצלו. כי ההיא דאמרינן רב בר אחוה דר' חייא וכולי, אבל אם שמעו (ויודעיו) [מיודעיו] ומיהרו ובאו לנחמו מקבל תנחומין. ואחר שנכנס לבית המרחץ שפיר דמי לנחמו שלא בתנחומי אבלים. ומדעיקר מלתא דקריעה כל היכא דנוהג [ל"ז] ש"מ שמע שמועה קרובה במועד ולאחר המועד עדין קרובה היא מתוך שחייב בל"ז חייב נמי לקרוע במועד ודומיא דמי שמת לו מת במועד, ואם לאחר הרגל נעשת רחוקה דאינו נוהג ל"ז אינו חייב לקרוע, אבל על אביו ועל אמו אפי' אם נוהג ל"ז קורע. ועל חכם שמת ועל אדם כשר נמי והעומד בשעת יציאת נשמה כולן חייבין לקרוע אפילו במועד. כללו ש"ד חוש"מ גבי קריעה חול הוא. מי שאין לו (לקרוע) [חלוק לקרוע] ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע [בחמישה] מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע כל י"ב חדש.
שמועה קרובה נוהגת לז' שמע שמועה קרובה ברגל או בשבת ולמוצאי הרגל או למוצאי השבת נעשה רחוקה אין לו אלא יום א' דכיון דשמע בשעה שאינו ראויה להתאבל כשומע אחר ל' דמי. אמר רב אשי (בכורות מט.) הכל מודים באבלות דיום ל' כיום שלאחריו דמי כשמואל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. פירש השומע ביום ל' כשומע לאחר ל' חשוב אין לו אלא יום אחד ומותר נמי לגלח ביום ל'. בירושלמי (פ"ג ה"ה) מותר לגלח ביום ל' ממתניתין ח' ימים קודם הרגל בטלו הימנו גזרת ל' היא שמיני היא ל'. ובפסוקות באת לו שמועה יום ל' היא כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ומותר לספר ביום ל' דקיימא לן הלכה יום ל' כלאחר ל'. ובגדולות [לפנינו ל"ד ע"ג בגדולות] באה לו שמועה יום ל' כקרובה דמיא ונוהגת לז' והני מילי בחול אבל בשבת נעשית למחר רחוקה ואינה נוהגת אלא יום א'. ועוד אמר והלכתא יום ל' בחול כלפניו בשבת כיום שלאחריו. ונשאל מרב האיי אשכחן בהלכות דמר רב יהודאי זכר (אז"ל) לברכה ובגדולות פלוגתא ביום ל' וכולי, והשיב הכין פסקו ראשונים ועבדי עובדא (דחדא נמי) [דכלאחריו דמי] כי ההיא דרב אשי (בכורות מט.) הכל מודים ביום ל' כלאחריו דמי ולא חזינן מאן דפליג.
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מטמא להם ואבל מתאבל עליהם, ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו דאמר מר שארו זו אשתו. הוסיפו עליהן חכמים לאבול ולאנינה אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו. ואחותו נשואה דקתני, בין מאביו בין מאמו, ובנו ובתו מכל מקום לא שנא ממזירי ולא שנא חללי מטמא להן ומתאבל עליהן חוץ מן הבא מן השפחה ומן הנכרית, והוא הדין לאחיו ולאחותו. ובהלכות (ל"ה ע"ד) ספק בנו ובתו וספק אחיו ואחותו אינו מטמא להם אבל מתאבל עליהן. אשתו ארוסה (יבמות כט:) לא אונן ולא מטמא לה וכן היא נמי לא אוננת ולא מטמאה לו, והתם (יבמות כב.) אמרינן יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה, ש"מ דאשתו דקתני לענין טומאה ואבול ואנינה אשתו הראויה לו אבל שאינה ראויה לו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ושפחה ונכרית נמי הואיל ובעמוד והוצא קאי לאו אשתו היא. וכל שישראל מתאבל עליו כהן מתאבל עליו, ל"ש שבעה מתי מצוה ולא שנא תוספת חכמים, ואשתו אשתו הראויה לו, אבל להטמא בנגיעה ובקבורה אינו מטמא אלא למת מצוה בלבד ולאחותו ארוסה [שנתגרשה] ובוגרת ומוכת עץ אבל לא נשואה ולא אנוסה ולא מפותה (יבמות ס:). ובהלכות טומאה מסיימנא לכולהי מילי טומאה ברחמי שמיא. וכשם שמתאבל עליהם מתאבל על שניים שלהם דברי ר"ע רשב"א אומר אינו מתאבל אלא [על] אבי אביו ועל בן בנו בלבד, וחכמים אומרים כל המתאבל עליו מתאבל עמו וכל שאינו מתאבל עליו אינו מתאבל עמו. והלכה כרבנן שקרובים המתאבלין עליהן מתאבלים עמהם בשעת אבילתן בפניהם אבל שלא בפניהם לא, כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה באנפי נהוג אבלותא בלא אנפיה לא תנהוג, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה באנפיה נהוג אבלותא בלא אנפיה לא תנהוג. אמימר שכיב ליה בר בריה קרע עלוהי, אתא בריה קרע באפיה, ש"מ אפילו היה עם אביו או עם אמו או עם בנו ושאר קרוביו המתאבלין עליו בשעת אבלות במדינה אחת וכ"ש במקום אחד אינו קורע ומתאבל אלא עד שיהיה עמהם בבית ובפניהם, יצא מפניהם אינו מתאבל, ואם קרע שלא בפניהם חוזר וקורע בפניהם. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. רב כד דמכת אחתיה פקיד לחייא בריה (קד) [כד] מסתלקת לגבאי שלוף סנדלך, ש"מ הלכה כחכמים המחמירים וליתה מאן דמיקל בהא. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו אבל לשאר קרוביה לא, והוא הדין לאיבול, דאמר מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה סבר למיתב עליה שבעה ושלשים אמרו לו לא אמרו לכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד, דתניא מי שמת חמיו וחמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהג אבלות עמה, ש"מ דכשם שהוא אינו מתאבל עמה אלא על חמיו ועל חמותו בלבד כך היא אינו מתאבלת עמו אלא על חמיה ועל חמותה בלבד, וש"מ דכשם שהיא צריכה לישב ז' ושלשים באבילות כך הוא חייב לישב ז' ושלשים בין עמה בין עם שאר קרוביו המתאבלים עליו, וחייב בכפית המטה ובתכבוסת ובתספורת ובשאר דברי אבל, והני מילי בפניהם. ובשאר קרוביה תנייא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מצעת לו המטה ומוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, מדקתני מצעת לו המטה שמעינן דאינו נוהג אבילות עמה. בירושלמי (פ"ג ה"ה) ר' אבהו בשם ר' יוחנן (אפילה) [אפילו] טפלה לטפלה אסור בתגלחת, כהדא ר' מני הוה בקסרי שמע דדמך בר בריה ואזל (וספד) [וספר] אמרו ליה לא כן אלפן ר' טפלה לטפלה אסור בתגלחת, אמר להו בהנך דהוו גבי אנן לא הוינן גביה.
ואין קריעה אלא מעומד שנ' (שמואל ב' י"ג) ויקם המלך ויקרע ואם קרע מיושב צריך לחזור ולקרע מעומד.
<h2>דף כא.</h2>
אבל אסור לקרא בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכים לו מותר, ובלבד שלא יעמוד תורגמן, כיצד עושה לוחש לחכם שבצדו והוא לוחש והתורגמן משמיע לרבים. ומעשה בר' בצפורי שמתה אשתו ויצא לבית המדרש ודרש כל היום כולו. וטעמא דרבים צריכים להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה, משום דתלמוד תורה טפי עדיף הא לאו הכי באסורו עומד. ש"מ דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרוא בתורה בצבור כל ז', דכיון דלאו מצוה הוא דדחיא לאבילות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא וכל שכן מקום תלמידי חכמים דהא רב קרי בכהני ורב הונא קרי בכהני בפני ר' אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא דישראל הוו.
<h2>דף כא:</h2>
אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצינעה בתוך ביתו. והאשה טוה בפלך תוך ביתה. וכשאמרו אסור במלאכה (עי' לעיל טו:) לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) הרי שאין לו מה יאכל ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה בג' (לא) יעשה. בר קפרא כדעתיה דאמר אין תוקפו של אבל אלא [עד] ג' ימים. כל תלתא יומי נפשיה טייסא אגופיה סברא (דההיא) [דהיא] הדרה לגביה כיון דחמיא דאישתני זיויוהין דאפוהי שבקה ליה ואזלה. לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ואומרת הא לך מה [ש]גזלת וחמסת ונתת(י) בי באותה שעה (איוב י"ד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל.
אבל בג' ימים הראשונים אסור בשאלת שלום, לא שואל ולא משיב. ואם אינם יודעים ונשאל אומר להם אבל אני. ואם באו רבים לנחמו אפילו בתוך ג' ימים מותר. וכמעשה דרב עקיבה דמתו בניו והספידום הספד גדול בשעת פטירתם אמר להם אחינו בית ישראל שמעו אע"פ ששני בנים חתנים קבר כבר מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם לכו לבתיכם לשלום. ואמרינן לכבוד רבים שאני. מג' ועד ז' משיב ואינו צריך (בהודיעו, ואינו צריך) [להודיע], משבעה ועד ל' שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בטובה אבל אחרים שיודעים אינן שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בטובה. ואם אינם יודעים ושואלים משיב ואינו צריך להודיע. וכל ל' יום מדבר עמו תנחומים כדרכו [לאחר ל' וכו'] אלא מן הצד. והני מילי בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו כל י"ב חודש אין שואלין בשלומו ומדברין עמו תנחומין, לאחר י"ב חודש שואלין בשלומו ואין מדברין עמו אלא מן הצד. מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין אלא אם מצא בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.
<h2>דף כב.</h2>
מאימתי מתחילין למנות (שמחות ד' י"א) משנתייאשו מלשאול אבל לא (מנגנוב) [מלגנוב]. כיוצא בו מי שנפל לים ומי שנטבע בנהר ומי שגררתו חיה אין מונעין מהן דבר מאימתי מונין משנתייאשו מלבקש. מצאוהו איברים מאימתי מונין משנמצא ראשו ורובו ר' יהודה אומר [השדרה] והגולגולת [הן הן] רובו. ונשאל מרב שרירא ורב האיי מאן דאיתיה במדינתא וקרוביו במדינה אחרת והרגו שלטון ולא ניתן לקבורה קרוביו מאימתי מונין משעת שמועה (מדמני) [מדמינן לה] להא דבהלכות כד נפיק שכבא ממתא ואיכסו ליה מקרובים חדא שעתא (קמייתא) [מקמי רגל] חלה לה אבילות עלייהו, או [דילמא להא] דאמר' (שמחות ב' ט') הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתייאשו לשאול. והשיב הכי אמר רבנן במשנתינו משנתייאשו מלשאול. היכא שלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך וקרוביו דורשין ומחפשין מיכן ומיכן לעמוד על אמיתת הדבר משעה שנתייאשו ופוסקין דרישתן נתקררה דעתם שכבר [מת], מאותה השעה מונין אם ההרוג הזה דומה לזאת עושין כן ואם ידוע אימתי נהרג כמי שמת (לעצמו) [מעצמו] דמי ומשעת שמועה מונין. וזה שאמר בהלכות גמרא בהדיא הוא דאמר להו רבא לבני מחוזא (אתו) [אתון] דלא אזליתו בתר ערסא דמרחק בה"ק מנייכו מכי מהדריתו אפייכו מאבולי דמחוזא אתחילו ומנו, אלא שלא אמרו למנות עליו משעה שנכסת המטה מעיניכם אלא בזמן שהוא מת אבל אם חי עזבוהו ופורש מהן אפילו יוצא ליהרג אין מונין לו. וגם זה ששאלתם עליו אם ראו גופתו (מעשה) [משעה] שתחזירו פניהם ונכסתן מעיניהם מונין לו אף על גב שלא נקבר כל עיקר שנקבר מיכן. וכי פסק רב אשי הלכה כר' יהושע משיסתם הגולל בזמן שאבלים עומדים בבית קבורתו של מת.
מאמתי התחלת אבלות ר' אליעזר אומר משיצא מפתח ביתו ר' יהושע אומר משיסתום הגולל והלכתא כר' יהושע. כד אזיל כולהן [בתר] דערסא עבדי כר' יהושע כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא דמרחקי בית הקברות מנייכו מכי מהדריתו אפייכו מאבולי דמחוזי אתחילו ומנו, ובדליכא גדול הבית. היה שם גדול הבית הלך אחריו ולקולא, מאי קולא אם היה גדול כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, היה גדול הבית שם אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונים משיסתום הגולל. (והני דמשתכח) [והכי משתכח] בגדולות (ל"ד ע"ג) ובפסוקות נמי היכא דנפיק שכבא מקמי פניא אי נמי ממתא למתא ולא איסתתם הגולל אלא בלילא הנך דאיתנהו בביתא מנו מעדן דאתכסא [שכבא] מינייהו והנך דבהדי שכבא מנו מעדן דאסתתם גולל, ואם איתה לגדול הבית בביתא הנך נמי דאיכא בהדי שכבא סמכי אגדול הבית ומנו בהדיה, אבל אם איתא לגדול הבית בהדי שכבא מנו הנך דאיכא בביתא לנפשייהו וגדול הבית ומאן דאיכא בהדיה לנפשייהו. ומאן הוא גדול הבית ההוא דסמיך בייתא עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא בן ול"ש אח קטן. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) הרי שמוליכין את המת ממקום למקום אית תנא תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתום הגולל ואית תנא תני אלו ואלו משיסתם. ר' סימון בשם ר' יהושע הלך אחר גדול משפחה, ר' יעקב בר אחא בשם איסי לחומרא, מהו לחומרין שאם היה גדול משפחה אם גדול משפחה כאן אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואם גדול משפחה עמו אלו ואלו משיסתם הגולל ולפום דכתב בהלכות פסיק רשוותא.
על כל המתים כולם מדחה מטתם הרי זה משובח, פי' ממהר בהליכתן כדי שלא להטריח את הרבים יותר מדאי, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, ואם היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתן הרי זה משובח שלא נתכון אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט על אביו ועל אמו ממעט. פירש רב האיי כי בתוך ל' יום אם היה רגיל לילך בחנותו ולישב עד הערב עוסק במלאכתו אינו עושה עכשיו כך אלא מתמהמה עד (קצות) [חצות] היום, אם היה סוחר הרבה לא יסחור אלא מעט. בירושלמי על כל המתים כולם הוא דוחה במטה ואינו מרבה בעסקיו פי' בצרכי קבורתן ובהספדן על אביו ועל אמו מרבה ואינו דוחה במטה ואם היתה שעת הדחק או שעת הגשמים אפי' על אביו ועל אמו אינה מרבה בעסקיו ודוחה במטה שכל מרבה בעסקיו על אביו ועל אמו הרי זה משובח. ובאבל (הנהו) על כל המתים כולן מרבה בעסקיו ומתגנה על אביו ועל אמו משתבח, בד"א בזמן שהן כדי אבל לא היו כדי לא ירבה בעסקיו שאינו אלא מנוולן. ובירושלמי (פ"ג ה"ח) על כל המתים אסור לילך לסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו.
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ. ופירש רב האיי יש שמוציאין יד אחת מבית צואר שלהן ממקום הקריעה כדי שיהיה הקרע ברור ונמצא כתף חלוץ מן החלוק. על כל המתים כולן מסתפר לאחר ל' יום על אביו ועל אמו מגדל שיער עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר ל'. בין לשמחה דעלמא בין לשמחה דמריעות המתחיל בה אבל שמחת מריעות שקדמה אצלו יש עליו לפורעם ולשלמה ומותר ליכנס לה לאחר ז' מיד על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש. ואם היתה חבורת מצוה (עי' ירושלמי פ"ג ה"ה) או קדוש החדש אפי' בתוך ל' מותר.
ולענין קריעה ואיבול לא שנא נשים ולא שנא אנשים בין לגזרת שבעה בין לגזרת שלשים.
על כל המתים קורע בין ביד בין בכלי, וקורע מבפנים פי' מכניס ידו מבפנים וקורע ורצה מבדיל קמי שפה, (ש)לא רצה אינו מבדיל. וקורע טפח דכתיב (שמואל ב' א') ויחזק בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח. ואינו קורע אלא עליון ואפילו לובש עשרה חלוקים. על אביו ועל אמו אינו קורע אלא ביד ומבחוץ ומבדיל קמי שפה שלו כדי שיראה לשנים קרועים דכתיב (מלכים ב' ב') ויקרעם לשנים קרועים מלמד שנראים כשנים, ועד שיגלה את לבו ואפילו לובש עשרה חלוקים קורע את כולם ואפיקרוסיתו אינה מעכבת. ומאי קמי שפה בית הצואר הפתוח עגול נקרא קמי שפה שלו הוא שתופרין סביבות בית הצואר כדי שלא יתבזעו חוטיו וכדכתיב (שמות כ"ח) שפה יהיו לפיו ומתרגם תורא יהא. אחד האיש ואחד האשה קורעין רשב"א אומר אשה [קורעת] את התחתון והופכתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון משום כבודה. על כל המתים כולם שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה. ובירושלמי האשה שוללת מיד ומאחה לאחר שלשים, על אביה ועל אמה אינה מאחה עולמית. (וחכם) [ועל חכם, כיון] שהחזיר פניו מאחרי המטה שולל ואפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד. בירושלמי (עי' פ"ג ה"ז) כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר אבא לשלול הקרע בו ביום ולנעול סנדלו בו ביום. ר' יונה שמע דמית ר' אבהו צום כל ההוא יומא.
ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה כך המנהג נשיא שמת וכן ת"ח אם מתו בין גדולים בין קטנים [אם נפטר] בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותן בישיבה של אלול ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דר'. ושוב אין רשות להספידו [לישיבה אחרת של אלול] שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים (כתובות קג:) אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה ב' אדרים מספידין אותו ומשכיבין אותו בישיבה של אלול שאי איפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעברו עליו י"ב חדש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. לפיכך מקום מרוחק כמות אספמייא ופרגנייא וכל שאין מגיע שמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורין מהספד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.
חכם שמת בית מדרשו בטל. אב ב"ד שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלין ובני הכנסת נכנסין וקורין בתורה ז' ויוצאין ולא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודומין. ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל. ואמר רב נטרונאי הוצרך לומר נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין בצבור ומוציאין ספר תורה וקורין ז' בפרשת אותה שבת לפי שאמרו כל המדרשות בטלין ולא ליסוק אדעתא שבטלין מן התפלה ולמקרוא בתורה. ואומר רב סעדיה שבשבת שמת בתוכה חכם מפטירין [שמואל א' ד'] גלה כבוד מישראל. (כל) [על] חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד חולץ משמאל ועל נשיא מיכן ומיכן ואם רצה להחמיר על עצמו ולחלוץ על רבו מיכן ומיכן רשאי. ומעשה [שמחות ריש פ"ט) ומת ר' אליעזר וחלץ ר' עקיבא בשתי ידיו והיה מקיש בכתפיו והדם שותת ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ואמר ר' משה על אדם כשר רצה חולץ רצה אינו חולץ ועל חכם הכל כקרוביו דמי דאי כתלמיד הוה (לגבי) [לגביה] חובה לחלוץ (בקריבות) [כקריבות] אביו, ואם כרב הוא לגבי' כשאר קרובים דמי רצה חולץ רצה אינו חולץ. ואמרינן מעשה בגדול הדור שמת אביו ובקש לחלוץ גדול הדור שעמו ונמנע ולא חלץ ואוקמינא דגדול הדור שמת אביו ר' יעקב ש"מ דקאמרינן הרב לגבי' דפחות מניה רצה חולץ רצה אינו חולץ בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא אבל אי גדול הדור או נשיא ואב ב"ד אינו חולץ.
<h2>דף כג.</h2>
אבל בשבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם. והכי אמר גאון כיון שגזרו חכמים באבל שלא יצא מפתח ביתו לא יצא כל עקר לא לתפלה ולא לתלמוד תורה מפני ששמחה היא לו אלא אם כן רבים צריכים לו כדי לזכות את הרבים. ואמר רב פלטואי אבל אם אדם חשוב הוא ויש לו תלמידים וקרובים ובני משפחה שבאין ומתפללין עמו בביתו ומנחמים אותו יתפלל בביתו ואם לאו יצא לבית הכנסת ויתפלל מיום ראשון ובאין מיום ראשון הכל ומנחמין אותו. וכל עיירות שבבבל ובשאר ארצות מתפללין (לבית) [בבית] הכנסת. ואמר רב האיי ולענין יוצא מפתח ביתו אפילו בשבת ראשנה הכל כמנהג המדינה. היכא דרגילין דמצלו בבית הכנסת מקדים ואתי מצפרא מקמי צבורא לבית הכנסת. והיכא דרגילין למיתב בביתא יתיב. ובבבל [בכפרים] כולי עלמי נפקי לבית הכנסת. ובכרכין ובמדינות גדולות רובן יושבין בבתיהן ורעיהם וגומלי חסד באין אליהם ומיעוט עיילי לבי כנישתא ויתבי במקום אבלים ומצלי. וכן נהגו מימות קדמונינו לצאת לבית הכנסת להתפלל. וסיוע למנהגם מדתני (כא:) אבל כל ג' ימים אינו הולך לבית האבל, [לבית האבל] הוא דאינו יוצא הא לבהכ"נ יוצא. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) אשכחן דפליגי תנאי ור"ש אומר אבל בשבת ראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו והוא שמקל בכולן והלכה כמיקל. ובאבל תניא אבל עד ג' ימים אינו יוצא אחר המטה משלשה ועד שבעה בשכונתו [יוצא] אבל לא בשכונה אחרת.
אבל כל ל' יום לנשואין. פירוש אסור להכניס לו אשה עד ל' יום. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ב' רגלים ובשלישי מותר. והוא דיש לו בנים אבל אין לו בנים מותר לישא לאלתר [הניחה לו בנים קטנים וכו'] בשביל פרנסתן. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו והניחה לו בנים קטנים וכיון שנסתם הגולל אמר לאחותה לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ"כ לא נהג בה דרך ארץ עד לאחר ל' יום.
ות"ר כל ל' יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והיוצאים מתחת המכבש, ר' אומר לא אמרו אלא כלים חדשים בלבד. ומותר בפונדא ובפסיק ובאנפלייא וכובע של ראש ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך ל'. אביי נפיק (בגררא דסנדלא) [בגרדי דסרבלא] פי' (בגדי שין) [בגד ישן] מגיהוץ. רבא נפיק בחמיצתא רומיתא חדתי סומקתי כר' אלעזר ב"ר שמעון אלמא חדשים לבנים הוא דאסירי צבעונים שרו. ואמר רב האיי לא נאסר אלא ללבוש בגדים מגוהצין אפילו היו מונחין בתוך ביתו אבל לגהץ ולהניח הא אמור רבנן בהדיא [מותר] להוליך כלים לגיהוץ בתוך ל' יום. וגיהוץ הוא עבורי חומרא אמנא ובל' ישמעאל סיגאל וחומרתא מסקלא. והתם (תענית כט:) אמרינן וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת נעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא. ודאי הלכה כרבא שלא אמרו אלא כלים לבנים חדשים מגוהצים בלבד אבל אם היו מגוהצים כשהן צבעונים מותר ואם אינם חדשים אע"פ שמגוהצים מותר כאביי ורבא כותיה סבירא ליה.
<h2>דף כג:</h2>
תניא מי שמתו מוטל לפניו וקראו חבירו לאכול אצלו אוכל בשכונתו אבל לא בשכונה אחת, לא קראו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה בינו לבין המת ואוכל, אין לו דבר לעשות הימנו מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו. ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בק"ש ובתפלה ובכל מצות האמורות בתורה, ור"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, וא"ר תה"מ איכא בינייהו, לת"ק לית ליה לר"ג אית ליה. וכל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי שנאמר (בראשית כ"ג) ואקברה מתי מלפני וההיא שעתא לאו קמיה הות. דתניא (שמחות פ"י) הגיע זמן ק"ש ומתו מוטל לפניו חבריו קורין והוא יושב ותוהא, הן עומדין ומתפללין והוא יושב ומצדיק עליו את הדין, וכן העם העסוקין בהספד (ברכות יט.) כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבש"ע חטאתי לפניך יפה דנתני יפה חייבתני צדיק אתה על כל הבא עלי, יהר"מ שתגדור פרצותי ופרצת עמך ישראל לחיים ותנחמני.
<h2>דף כד.</h2>
והלכתא אין אבילות בשבת. אמר שמואל פחז חובה נתר רשות, פי' פריעת הראש מעטיפה שנוהג בה בימי אבלו, חזרת קרע לאחריו בשאין לו חלוק אחר להחליפו מחזיר קרעו לאחריו אי נמי הפכו על פניו ולובשו. וזקיפת מטות הכפויות חובה ונעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצה בחמין רשות אי בעי עביד א"ב לא עביד. רחיצה ותשמיש דברי צניעה הן ולא ידיעי נעילת הסנדל נמי דאיכא אינשי דלא סיימי מסנאי ואפילו בשבת. ורב אמר אף פריעת הראש רשות דאיכא אינשי דלא מיגלי רשייהו ואפילו בשבת. ור' יוחנן אמר אימתי פריעת הראש בזמן שאין מנעלין ברגליו אבל יש לו מנעלין ברגליו (ו)לא איכפת לו בפריעת הראש דמנעלים מוכיחין עליו. אמר רבא אבל מטייל בתוך ביתו באונקלי פי' מצנפתו וכיוצא בה מכסה בה את ראשו. אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה וקום ואזיל בגו ביתא אמר ליה לא סבר לה מר אין אבלות בשבת אמר ליה אמר ר' יוחנן דברים שבצניעה נוהג. ובהלכות והרי אמרינן רבנן לא ליכסי אינשי בשבתא ולא דייקא והתם נמי כת' נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין כיון דמילי דצניעה נינהו לא נעבדינהו ולנהוג בהו מנהג אבלות והתם נמי [עי' בבה"ג) הלכה כר' יוחנן ואע"ג דמיקל שמואל, דכי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל היכא דפליג תנאי אבל היכא דפליג אמוראי לא. ואמר רב האיי הכי אמרי רבנן פלוגתא היא בין רב ושמואל ור' יוחנן בענין כסוי הראש ופסקו כר' יוחנן דכי אמרו הלכה כדברי המיקל באבל בתנאי אבל באמוראי לא. וכד מעיינת לאו פלוגתא בעיקר פריעת הראש היא דשמואל לא קאמר לא ליכסיה רישיה ואפילו בשעת תפלה אלא הכי קסבר עטיפה כעטיפת אבל וקאמר שצריך פריעה מאותה עטיפה. וסוף הכי אמר לא לישני בשבת בין מה דרגיל בעידנה דדרכיה לגלויי רישיה בדליתיה אבל ולא לכסוייה משום אבלות אבל לכסוייה רישא לא קסבר שמואל ורב קאמר בהדיא פריעת הראש רשות אי ניחא ליה לגלויי מיגלי אי ניחא להתעטף אפי' כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפת אבל הרשות בידו ור' יוחנן טעם שלישי אית ליה ליעטף עטיפה דאבילות אבל בביתא בצניעה מיחייב לכיסוי רישיה ומכולהו הלכה כר' יוחנן לעולם דאמור רבנן (מיקר) [הלכה כדברי המיקל] בתנאי הוא דהלכתא כמותו אבל אמוראי כסוגיין בעלמא. תני בתוספות (פסחים פ"ג) מקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עושין מקום שנהגו [שלא] לעשות אין עושין. ואין עושין מעמד ומושב פחות (מד') [מז'] פעמים. מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין לאחר המטה הולכין. מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים [בשבת] שואלין מקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין. ובירושלמי (ה"ה) תני מקום שנהגו לשאול בשבת שואלין כהדא דר' אושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אבילייא בשבתא ושאל בהון אמר להון איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג [מקומינו]. ר' יוסי בר חלפתא משתבח בר' מאיר קומי צפוראי דאדם גדול הוא וקדיש וצנוע הוא, זמן חד חמין ליה שאול בשלום אבילייא בשבתא אמר לון בעו אתון מודע חיליה אתא לאודעינן דאין אבילות בשבת דכת' [משלי י'] ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמא דכתיב [שמואל ב' י"ט] נעצב המלך אל בנו. ר' יונה סליק לגבי [ר'] גיורין בשבתא ז' יומי אבילות נפיק לגביה לביש סנדלו א"ל מה את סבר דילפון עובדא מבר נש זעיר. והתם נמי איתמר הכין תרין תלמידין דר' נפקין חד רישיה מגליי ושליף סנדלויי וחד רישיה מיכסי ולביש סנדלויי. ש"מ דפריעת הראש בשבת ואין מנעליו ברגליו מגלה את ראשו ופורעו כדי לפרסם שאינו נוהג אבילות בשבת יש לו מנעלים ברגליו יש לו לכסות את ראשו שהרי מנעליו מוכיחין עליו שאינו נוהג אבילות וכדר' יוחנן דאמר [הכי].
כל ז' קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע ולכבוד אביו ואמו אבל לשאר קרובין מחליף ואינו קורע דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ובשבת קורעו (ביום) [מלאחריו. ונשאל רבינו האיי מי שהחליף בגדיו תוך] ז' של אביו קורע את [כולן], והשיב מנהג הנוהג מימים הראשונים שאינו קורע את כולן. ואותן קרעין שמחליף וקורע פליגו בה אבוה דר' הושעיא ובר קפרא חד אמר מתאחין (הכי) [וחד אמר הני] נמי אין מתאחין, והכין פיסוק רשוותא. ובירושלמי (פ"ג ה"ח) הרי שהיה מחליף בגדיו כל ז' חייב לקרוע את כולן. ר' חייה רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרווייהו אמרין כולן אסורין באיחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באיחוי אלא יום ראשון בלבד. אמר רב הונא פלג אחר איכא בינייהו מאן דאמר אסורין באיחוי עושה שאר הימים כיום ראשון אפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולן ומאן דאמר אין לך אסור באיחוי אלא יום ראשון עושה שאר ימים תוספות אפילו יש עליו כמה בגדים אין קורע אלא עליון בלבד. וכיון דאמר רב האיי שאינו קורע אלא עליון כדברי המיקל כאן יש לסמוך עליו ולעשות כן.
אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כ"ד) ולא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבי. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, מחוי רב נחמן על גובי דיקנא. ואמר רב האיי גובי דיקנא היא השיער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים נראים עדיין שמחזירין קצה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותם אל תאס ועקרה דכתב לא תעטה על שפם. בירושלמי (פ"ג ה"ה) (יחזקאל כ"ד) האנק דום מכאן שהוא צריך לצווח על המתים אבל אתה לא תעשה מכאן שצריך להתאבל. (שם) פארך חבוש עליך אלו תפילין. (שם) ונעלך תשים ברגלך מכאן שאסור בנעילת הסנדל. ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות את פניו. ויכסינה מלרע דלא יהוון אמרין פומיה הוא חושש. (שם) ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים ומניין שהגדולים אצל הקטנים דכת' (ירמיה ט"ז) אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד. ואמר רב מתתיה עטיפת הראש ששאלתם בטלית או בסודר. מתעטף בטלתו ובסודר שפיר דמי דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישיה א"ל לא סבר לה מר אין אבילות בשבת א"ל הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצנעה נוהג.
ובגדולות ומברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוי אדברים בצניעה דאמר מר (כדי) דברים שבצניעה נוהג ומי שאין [לו] מברכין מברך הוא לעצמו [ומר] (ומד) רב יהודאי גאון הכי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת כיון דקא מברכין בג' בי' לאו דבר שבצניעה הוא. וכן סבירא לן.
<h2>דף כד:</h2>
תינוק בן ל' יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא בשתי נשים ואיש אחד לפי שאין מתייחד איש אחד עם שתי נשים שאפילו בשעת אנינותו יצרו מתגבר עליו. ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ובן ל' יום יוצא בדלוסקמנא הנטלת באגפיים. ועומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ואי קים בגויה שכלו לו חדשיו אפילו בן יומו הרי הוא כחתן שלם. בן י"ב חדש יוצא במטה וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מתעסקים בו אינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקים בו. ומה הן בהספד עניים בני חמש ועשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. ואמר רב נחשון ינוקא דאתיילד והוי בר תרין יומין ובר ג' וד' הכי רגילין וגמירי כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין ליה על המילה ומסיקין ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחיית המתים הוי ידע בינוקא ומבחין ליה באבוה. ואמר רב האיי קטן שעברו עליו ל' יום אומרין עליו צדוק הדין ויתגדל, שאין אלו אומרים [אמירות] גדולים מן השורה שעומדין עליו, ואין דבר זה דומה להספד דהלכתא עניים בני ה' ועשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים, והפרש בין עניים לעשירים שהעשירים יש בידיהן מתנות טובות דעתן מיושבת בהן אבל עניים אין דעתן מיושבת בהן (שבטלין) [שניטלין] מהן, אם אי אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול וכן בני זקנים. ובשורה כשהן עומדין אומרין דברי תנחומין לאבל (עי' כ"ז סנהדרין יט.), יש מקום שעומדין כל העם שורות שורות ואבלים עומדים על שמאלם ועומדין שורה שורה אחת מתנחמת [ומנחמת] ויש מקום שהעם עומדין שורות שורות ואבלים עוברין עליהן והם מנחמין אותם ואין שורה פחותה מי' בני אדם ואין אבלים מן המנין בין שאבלים בשורה, ובבבל אין עומדין בשורה אלא על אדם גדול בחכמים שהחכמים עוברין עליהם בשורה וכל העם עומדין. וצדוק הדין שאתם אומרים אין אנו יודעים מה הם דבריו, אם יש בהם ממין הספד כגון אוי או אבוי או בכו או כמה קשה או כיוצא באלה, בזמן שהוא תינוק הסירו את הדברים ההם ואם דברי צדוק הדין בלבד הם יאמרו אחר התינוקות שהן בני אבל ואין בכך כלום.
ברכת אבלים בי' ואין אבלים מן המניין, ומאי היא ברכת רחבה, אבל לתפלה וברכת המזון עולים מן המניין, חיובא נינהו. ובירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד) אית תנאי תאני אבלים מן המניין ואית תנאי תאני אין אבלים מן המניין מאן דאמר אבלים אין עולין מן המניין באבילי אותו המת ומאן דאמר עולין באבילי מת אחר. והתם נמי (ירושלמי פ"ח ה"ח) ברכת אבלים, שהן אומרים בביה"כ. תנחומי אבלים, מה שהן [אומרין] בשורה. ואמר רב נטרונאי שכתבתם במקומינו כשחוזרין עם אבל מן הקבר מברכין על הכוס בא"י מלך דיין הרחמים שופט (אמונת שדננו) [אמונות שדינו] דין אמת ככתוב הצור תמים פעלו ומסיים ברוך מנחם לב אבלים ושותין אבלים וזו היא כניסתן באבילות, יש מנהג זה או לא וברכה צריכה או לא, וכי קביעות אבילות בשתיית כוס תלוי, קביעות אבילות מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע (מו"ק כז.) והלכה כדברי שניהם להקל. וברכה זו שכתבתם לא שמענו מעולם ואין לה זכרון בתלמוד ולא שמענו בשתי ישיבות מי שאומר ברכה זו ולא מרבותינו. ואמר רב פלטואי וברכת אבלים שאתם אומרים אותה על הכוס ברוך מנחם לב אבלים אנו אין מנהגנו בישיבה לאומרם כל עיקר ולא בבבל כלל אבל אתם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה מיהו [אין] צריכה עשרה שלא מצינו עשרה אלא ברכת רחבה בלבד.
אין קורעין ואין חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים. ואין אומרים ברכת אבל במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים. כולה מתניתין במועד קיימי ואצטריך ס"ד אמינא הואיל ואין אבלות במועד כל הני מילי לא לנהוג קא משמע לן דלא דמו לאבילות דהתם היינו טעמא דלא מקיימי שמחה בהדי אבילות אבל קריעה וחליצה והברייה לא שייכי באבילות וגבי קריעה אמרינן התם קריעה לחוד ואבילות לחוד וכל קריעה בעלמא מותרת במועד. ובשבת אמרינן הקורע בחמתו ועל מתו יצא ידי קריעה אע"פ שחלל שבת. ובירושלמי אתמר על מתניתין דאין קורעין וכו' אלא קרובין של מת ובלבד קרובין הראויין להתאבל. ואמר רב נטרונאי מי שנפטר אביו ואמו בחולו של מועד חייב לקרוע שכך אמרו חכמים (שבת קה:) [המקרע בגדיו] בחמתו ועל מתו [וכל] המקלקלין פטורין, וזה פטור אבל אסור הוא, וכיון דבשבת פטור אבל אסור בחולו של מועד מותר לכתחלה. ש"מ דלא הוחזק לו (לרב נטרונאי] שמשנתינו במועד נשנית שאלו היה יודע לא הוצרך לומר ממקום אחר. ולא שנא אביו ואמו ול"ש שאר קרובין דמתניתין סתם תנן. ונשאל מרב האיי מי שמת לו מת בחוש"מ חייב לחלוץ עליו או לא והחולץ משום אבל הוא או משום כבוד. והשיב דבר זה כבר שנינו שקורעין וחולצין בחולו של מועד הקרובים בלבד אבל הרחוקין להשתתף עמהם אין חולצין שכך שנינו אין קורעין ואין חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת.
ולענין שאין מברין אלא [על] מטות זקופות. נשאל מרב נטרונאי במאי קמיירי אי במועד [מי] מברין אבל במועד ואי בחול (מאי) [מי] איכא מטות זקופות. והשיב כך הוא המנהג שבשעה שמברין אבל ומבקשין לסעוד זוקפין אותן לאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן. ולא כל בני אדם שוין אלא מי שלבו גס בו ויש לו קרובין הן הן מברין על מטות כפויות ושאר כל בני אדם מברין אותן על מטות זקופות. ולאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן כדקאמר (כו:) רבא איתרע ביה מלתא על לגביה וכו'. וכבר אמרנו דמתניתן אטעיתיה הוא סבר דבחול קיימא ולא היא במועד קיימא ובמועד הוא דאין מברין אלא על מטות זקופות אבל בחול אין מברין אלא על מטות כפויות תניא בהדיא אבל כל ז' ימים חייב בכסוי הראש ובכפיית המטה ואין מברין אותן אלא על מטות כפויות פי' מאכילין אותו כשהוא על מטה כפויה דכתיב [שמואל ב' ג'] ויבא כל העם להברות את דוד. ופירש אין מברין אלא על מטות זקופות שזוקפין את המטות במועד ומעמידין אותן כתקנן ואוכלין ומאכילין. והתם (סנהדרין כ.) תנן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש והני מילי גבי מלך אבל גבי הדיוט לא. ועסקי רבים שהם נחום אבל הבראתו מותרין ברגל. והיינו דאמרינן (כ.) כללו של דבר כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו.
<h2>דף כה.</h2>
ולא שנא רבו שלמדו תורה ולא שנא רבו שלא למדו קורע עליו דחכם סתם תנן. ואם לא קרע בשעת שמועה, בזמן שעסוקין בהספדו קורע דחכם כבודו בהספדו. אמרו לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליו תליסר כנדי מני, פי' כל שעה ושעה שמזכיר שמועתו היה קורע בגדו דכשעת חמום דמי ליה. אמר עולא (ב"מ לג.) ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן. שמואל קרע על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד שחי ואחד פותח כיון.
העומדים שם בשעת יציאת הנשמה בין קרובים בין שאר כל אדם אנשים ונשים חייבין לקרוע, דתניא אמר רבי אמר ר' אליעזר בר' שמעון העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, ואי אדם חכם הוא או אדם כשר הכל חייבין לקרוע עליו אפילו בשעת שמועה, דתניא (שבת קה:) חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחובה. תניא מפני מה בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר, שכל המתאבל ובוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שמים. וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, ואם חכם הוא אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נ"ו) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא וכולי. אבל לחלוץ אין חולצין אלא על אדם כשר, אי נמי על נשיא ועל אב"ד וכדאמרינן לקמן. וכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע, פי' בשעת יציאת נשמה ובשעת שמועה, (ובאדם) [וכאדם] שחם לבו בקרבו ואינו יודע מה עושה ואוחז בבגדיו וקורעם מחם לבו אבל מי שנתקררה דעתו ונתיישבה עליו וקורע אין זה קרע.
והספד נוהגין בישיבה להספיד לפני המטה לשאר תלמידים אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל, וכשהן מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין אותו (עד) [עוד] יום אחד בתוך ז' ימי האבל ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול. ויום ג' וז' עולין לבית הקברות (ומקברין) [ומבקרין] אותו.
כי נח נפשיה דרב הונא סבר לאתובי ספר תורה אפורייה אמר להו רב חסדא מילתא דבחייה לא סבירא ליה השתא ליקום ליעבד ליה, קסבר אסור לישב על מטה במקום שספר תורה מונח עליו. לא הווה פורייה נפיק מבבא סבר לשלשולה דרך גגות אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מניה חכם כבודו במטה ראשנה (פרום) [פרוס] ואפקוה ש"מ כבודו להוציאו במטה ראשונה ושלא לשנות ממטה למטה ודרך פתחים ואין מניחין ס"ת על מטתו. ונשאל מרב האיי לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם במקום וסדין פרוס עליו. והשיב מותר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו מדתניא (ב"ק יז.) (דה"י ב' ל"ב) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והא האידנא קא עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן ואי בעי תימא אנוחי נמי מניחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי דאמרינן כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנ' לאנוחי ספר תורה על פורייה אמר להו רב חסדא (שמעינן דיש בדבר זה סירכא) מילתא דמחיים דיליה לא סבירא השתא ליקום ונעביד ליה. וכן כי נח נפשיה דרב חסדא דשמעינן בדבר הזה סירכא וזקנינו נמנעו מזאת. ואם נעשה לחכם גדול וחסיד ויחיד במקומו אל יהי ספר מוטל אלא בתיבה ודומה לה והוכיחו מי שישנה בדבר.
ולענין העתקות עצמות האשה ממקום למקום היינו שומעין מן הזקנים שהיו אומרים כמה נאה שלא לעשות כך. שהרי יעקב אבינו [לא] נשא את עצמות רחל אשתו להביאם אל מערת המכפלה וכשמתה לאה בארץ קבר אותה במערת המכפלה. ואע"פ כשתמות אשה חשובה שולחין את גוויתה [מ]בגדד אל פירי שאבור אל מדבר הישימון ודאי איסור אין בדבר.
אין מפנין עצמות מתוך הארון לקבר ואם פינן אסור בהנאה, היה של עץ ישרף של חרס או של אבן ישבר והשברים אסורין בהנאה. המוצא נסרים בבה"ק לא יזיזם ממקומם. אין מסלקין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד לקבור שם מת אחר ומקום שנהגו לעשות כן עושין מקום שנהגו שלא לעשות כן אין עושין ועל זה נאמר [משלי כ"ג] אל תסג גבול עולם. בירושלמי (פ"ב ה"ד) אין מפנין את המת ואת העצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב ונוח לו לאדם בשעה שננוח אצל אבותיו. (והיכלתא) [והלכתא] הרי שמפנין אותו מקבר לקבר בין היה בדעתם לפנותו בין לא היה בדעתם לפנותו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מונין משיסתם הגולל הראשון והכי איפסקא בירושלמי (פ"ג ה"ה). ואמר רב האיי אין מנהגינו להעתיק את המת מקבר במקומו אלא יש שקוברין את המת בבגד [צ"ל בבגדד] ואחר זמן מוציאים אותו כמה פרסאות אל עבר פרס המערבי למדבר הסמוך לישימון ואין מנהג להיות שם מקובצין ולא לומר צדוק הדין ואתם כמנהג אבותיכם עשו. ואם ודאי מקראות שנקראין ודברים מחוברין שאין חותמין בברכה שפיר דמי אבל אם יש שם ברכה טפי עדיף שלא לאומרה כי חוששין אנו לברכה שאינה צריכה אע"פ שאם זה מנהג המקום מותר לאחזו אבל זאת לאו.
ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים והוא ששלדו קיימת פי' עדיין גופו קיים ולא נתפרקו איבריו אבל אין שלדו קיימת לא.
ולענין ואני זאת בריתי כך המנהג, כשמתפלל אבל בביתו ונקבצין אליו צבור אין אומר בסידרא ואני זאת בריתי אלא ובא לציון ואתה קדוש וקרא, אבל בבה"כ אפילו יש שם כמה אבלים אין נמנעין מלומר ואני זאת בריתי. ואין הפרש באמירת הקדושה בין שיהיה המת איש ובין שיהא אשה ואנו אין לנו מנהג לומר קדושה אחר קבורת המת כל עיקר אלא הספד וצידוק הדין ואומר יתגדל ויתקדש עד סופו תתכלי חרבא דמלאך מותנא ומכריזין בשני שיילו רבנן טעמא ומנחמין את האבלים אבל קדוש אין לנו מנהג לאומרו.
<h2>דף כו.</h2>
עשר קרעים אינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב ב"ד ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה [ועל המקדש] וירושלים. וקורע על ירושלים ולא הושוו על אביו ועל אמו אלא לאיחוי בלבד ונשיא אפילו לקרוע מבחוץ ורשאין לשוללן למללן ללקטן לעשותן כמין סולמות כדי שיהא הקרע ניכר אבל לאחותו לא ובאיחוי אלכסנדרי שדומה לאריגה. בירושלמי (פ"ג ה"ז) איזהו [איחוי] כל שאין מקומו ניכר. והקורע מתוך השלל ומתוך המלל ומתוך הלקוט ומן הסולמות לא יצא ידי קריעה מתוך האיחוי יצא. ורשאי להפוך חלוק למטה ולאחותו. וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור. לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. על שמועות הרעות לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה בשאול. ועל ברכת השם אחד השומע ואחד השומע [מפי] השומע חייב לקרוע. אמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד לאפוקי בכינוי דלא והשומע אזכרה מפי הגוי אינו חייב לקרוע ואם תאמר רבשקה ישראל משומד היה. ובירושלמי (פ"ג ה"ז) מהו לקרוע בזמן הזה משום ר' יוחנן אמר משרבו הגדפנים בטלו מלקרוע. ועל ספר שנשרף הני מילי בזרוע כגון יהויקים כגון יאשיה וחביריו וחייב לקרוע על הגויל בפני עצמו ועל הכתב בפני עצמו דכתיב (ירמיה ל"ו, כ"ז) אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים המגילה זו גויל הדברים זה כתב. הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך מדבר וקורע ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע ביהמ"ק בחרבנו אומר בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך אבותנו וגו' וקורע. ואחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע צופים קורע. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמו ועל המקדש בפ"ע ואם פגע במקדש תחלה קורע על המקדש תחלה ומוסיף על ירושלים. תניא המתיירא לקרוע על ירושלים אינו רשאי לקרוע.
<h2>דף כו:</h2>
היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים, הכי פירש רב האיי כגון ששאל בגד קרוע או שהיה לו ויצא בו לפני המת ולא קרע עליו כלום, גזל עצמו קבול שכר וגרם עון לעצמו (לו ויצא לפני החיים), וכאשר לא שם כבוד לאותו המת לקרוע עליו גזל את המתים וכל הגוזל את המת במיתה קשה ממי שגוזלו בחייו, [בחייו] יכול לבקש במותו אינו יכול לבקש. כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהם, שבחייהם יכול לחזור וליתן להם (מיעה) [מיחה] במותם אינו יכול. [צ"ב. ובמס' שמחות פ"ט "שהמכבדן בחייהן משום יראה משום ירושה, והמכבדן במותן אינו מכבדן אלא לשום שמים"]. האומר השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו. המשאיל חלוקו לחבירו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו הימנו עד שיצאו ימי האבל וברגל נמי עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. והלכתא תחלת קרע טפח ותוספת כל שהוא, כיצד אמרו לו מת בנו קורע טפח, מת אחיו מוסיף עליו כל שהוא, וכן לשאר קרוביו מוסיף לכל אחד ואחד והולך עד שהוא מגיע לטבורו. אמרו לו [מת אביו, וקרע ואח"כ אמרו לו] מת בנו קורע קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. אמרו לו מת בנו וקרע ואח"כ אמרו לו מת אביו ומתה אמו קורע קרע אחר לכתחלה לפי שאינו בתוספות, דלא סגי להו בתוספות כל שהוא על קריעה ראשנה הואיל וצריך להבדיל קמי שפה. ואי בבת אחת שמע שמת אביו ואמו ואחיו ואחותו ושאר קרוביו קורע לאביו ולאמו קרע אחד ולשאר קרוביו קרע אחד. כש"ד לשאר קרוביו בבת אחת בקרע אחד סגיא להו, בזה אח"ז תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא, אביו ואמו בבת אחת קורע קרע אחד, בזה אח"ז לכאו"א קרע בפני עצמו, אביו ואמו ושאר קרוביו בין בבת אחת בין בזה אח"ז לאביו ולאמו קורע קרע אחד לשאר קרובים קורע קרע אחד. עד היכן הוא קורע ומוסיף עד טבורו, הגיע לטבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו הופכו ומחזירו לאחוריו, פי' מחזיר אחריו לפניו וקורע, נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה, פי' מקום השולים נותן במקום הצואר וקורע. והקורע למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא אלא שכהן גדול (פורס) [פורם] מלמטה. ובירושלמי (ה"ז) שלמו מלפניו חוזר וקורע מאחריו, שלמו (מלמטה) [מלמעלה] מתחיל מלמטה, שלמו אלה ואלה נעשה כפוחח פי' שאינו קורע. ונשאל מרב האיי על כלן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד (הנה) [הני] שני קרעים זה בצד זה או זה תחת זה, והשיב בין זה תחת זה בין זה בצד זה עד שלא הגיע בטבורו שפיר דמי אלא שדרכו להיות זה תחת זה עד שמגיע לטבורו על שאר כל אדם ולהיותו מוסיף על קרע ראשון ואין צריך להרחיק כלום אלא בהגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות מאותו הקרע מצדו וקורע אבל על אביו ועל אמו דלא סגי בתוספות אינו יכול להרחיק ג' אצבעות מאותו קרע שמצדו ולקרוע אלא שצריך שיקרע מן הצואר כדי שיבדיל קמי שפה שלו. וזמן תוספות אימתי פליגי בה רב מתנא ומר עוקבא ותרווייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרי חד אמר כל ז' ימים קורע לאחר ז' ימים מוסיף. פי' אם תכפוהו אבליו ומת לו מת (אחד) [אחר] בתוך ז' קורע קרע אחד ואי אפשר לו להוסיף על קרע ראשון דלא ניתן לשוללו כל ז' אלא שיהא קרוע ועומד אבל לאחר ז' דניתן לשוללו מוסיף, וחד אמר כל ל' קורע דלא ניתן לאיחוי לאחר ל' הוא דמוסיף. והלכתא כל ז' קורע לאחר ז' מוסיף והכי פסוק רשותא.
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש אבל אין נוהגין בו אבילות, דהכא (יד:) אמרינן אם כן נמצאת נוהגין אבילות בקטן, אלמא דאין נוהגין בו אבילות. ובקטן שהגיע לחינוך נוהגין דגבי סוכה (סוכה כח.) אמרינן לרבות הקטנים ואוקימנה בקטן שהגיע לחינוך.
וגבי ההולך לבית האבל בחול ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. בירושלמי פי' מושיבין אותו על מטה זקופה כדי לכבדו ואם לבו גס בו מושיבין אותו על מטה כפויה ואוכל. ודוקא הולך, אבל אבל (מקום) [מיסיב] על מטה כפויה או כלי אלא אם כן היה מלך או כהן גדול. רבא איתרע ליה מלתא על לגביה אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי, רבה זקיף אבא בר מניומי כפה, אמר כמה לית ביה דעתא בהאי מרבנן. פי' רבה רצה לכבד אבא בר מרתא לזקוף לו מטה כדי לישב עליה עמד הוא והפכה סבר שמא שגג ושכח ואין זוקפין מטות בבית אבל. אמר (אביי) כמה לית ביה דעתא בהאי מרבנן שלא הבין כי לכבודו נתכוונתי וכי מותר [להולך] לישב (בו הלך) על מטה זקופה כשאין לבו גס בו.
ולענין שאין מברין אלא [על] מטות זקופות. נשאל מרב נטרונאי במאי קמיירי אי במועד [מי] מברין אבל במועד ואי בחול (מאי) [מי] איכא מטות זקופות. והשיב כך הוא המנהג שבשעה שמברין אבל ומבקשין לסעוד זוקפין אותן לאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן. ולא כל בני אדם שוין אלא מי שלבו גס בו ויש לו קרובין הן הן מברין על מטות כפויות ושאר כל בני אדם מברין אותן על מטות זקופות. ולאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן כדקאמר (כו:) רבא איתרע ביה מלתא על לגביה וכו'. וכבר אמרנו דמתניתן אטעיתיה הוא סבר דבחול קיימא ולא היא במועד קיימא ובמועד הוא דאין מברין אלא על מטות זקופות אבל בחול אין מברין אלא על מטות כפויות תניא בהדיא אבל כל ז' ימים חייב בכסוי הראש ובכפיית המטה ואין מברין אותן אלא על מטות כפויות פי' מאכילין אותו כשהוא על מטה כפויה דכתיב [שמואל ב' ג'] ויבא כל העם להברות את דוד. ופירש אין מברין אלא על מטות זקופות שזוקפין את המטות במועד ומעמידין אותן כתקנן ואוכלין ומאכילין. והתם (סנהדרין כ.) תנן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש והני מילי גבי מלך אבל גבי הדיוט לא. ועסקי רבים שהם נחום אבל הבראתו מותרין ברגל. והיינו דאמרינן (כ.) כללו של דבר כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו.
<h2>דף כז.</h2>
אבל חייב בכפיית המטה. ירושלמי (פ"ג ה"ה) מניין לכפיית המטה ר' כרוספדי בשם ר' יוחנן אמר (איוב ב') וישבו אתו על ארץ אין כת' אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שאינם ישנים אלא על גבי מטות כפויות. בר קפרא אמר אקונין אחת טובה היתה לי בתוך ביתך וגרמתני לכפותה אף אתה כפה מטתך ומתוך שהוא ישן על מטה כפויה ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל. והכופה את מטתו לא את מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה ואפילו יש לו י' מטות בעשרה מקומות כופה את כולן ואפי' ד' אחין וה' ומת אחד כופין כולן ואם היתה מטה מיוחדת לכלים אין צריך לכפותה. דרגש אין צריך לכפותו אלא זוקפו רשבג"א דרגיש מתיר קרביטיו והוא נופל מאליו, מאי דרגש ערסא דצלא, והלכתא כרשב"ג. ואמר רב האיי דהני עשרה מקומות דקתני לאו חצר אחת אלא בכל בתי דירותיו ואפילו הן כמה חצרות. ותניא היו לו שתי נשים זו שרגיל אצלה כופה מטתה ושאינו רגיל אצלה אינה כופה מטתה אלא מטתו בלבד. הדר בפונדק והשרוי אצל חולה אם מת לו מת אינו חייב בכפיית המטה ואם היה פונדק מושכר לו חייב. בירושלמי הדר בפונדק אין מחייבין לכפותו דלא יהוון אמרין (חדש) [חרש] הוא. ישן על גבי מטה או על גבי ספסל או ע"ג כסא או ע"ג (אריצו) [אודייני] גדולה (משלם) [מכולם] על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה. (שישן על גבי מטה וישן על מטה כפויה) ואם לא עשה כן לא קיים כפיית המטה ואפילו ישן על גבי קרקע. והתם (לעיל כא.) אמרינן מאי (שמואל ב' י"ג) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה כעין ארצה פי' שכפה מטתו וישב עליה. ונשאל מרב האיי הא דתניא כופה מטתו מטות אלו אם גדולות ושל עץ הם היאך יכול לכפותן ולישב עליהן ולאכול עליהן ואם קטנות הן כמה שיעורן, וכיצד יושב עליהן ואין דרך בני אדם לישב על גבי מטה כפויה. לא יצא ידי חובתו עד שיעשה כך דת"ר ישב על גבי מטה וכו' ומטה שאינו יכול לישב עליה כופה ומניחה דת"ר הכופה את מטתו ולא את מטתו בלבד הוא כופה וכו' לפיכך בין גדולות בין קטנות בין של עץ בין של זולתן צריך לכפותן. ובשבת חייב לזוקפן ואינו רשאי להניחם. ות"ר מאימתי זוקפין את המטות ערב שבת מן המנחה ולמעלה ואעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה ובשאר ימים אם יש שם מטה כפויה שיכול לישן עליה שינת קבע ישן ואם לאו ישן שינת עראי כדי לצאת ידי חובתו. ובהלכות (ובפני) [ובהני] ז' יומי מיבעי לי להפוכי לפוריא (ולמכאביה) [ולמכפייה] ולא ליתרציה.
ומדיחין כוסות וקערות וקיתוניות וצלוחיות ואין מביאין את המגמר ולא את הבשמים לבית האבל, ודוקא לבית המנחמין אבל לבית האבל ששם המת מביאין אבל אין מברכין עליו דלעבורי ריחא עביד. והתם (ברכות נא.) תנן אין מברכין לא על המגמר ולא על הבשמים של מתים. ורבנו חננאל סבר איפכא דוקא לבית דוקא לבית האבל אבל לבית המנחמין מביאין. ובהלכות [ה' ע"א] מכבדין ומרביצין לבית האבל אבל אין מניחין מגמר. בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירין בקלתין של כסף ושל זהב עניים בסלי נצרים של ערבה קלופה התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירין ומכסין פני עניים (שיהו) [שהיו] פני[הם] משחירין בשני בצורת והיו (פני) עניים מתביישין התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליפה התקינו שיהו מוציאים הכל בכליפה. בראשונה היו מניחין מגמר תחת חולי מעיים מתים והיו חולי מעיים מתביישים. התקינו שיהיו מניחין תחת הכל. בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות וע"ג זבין וזבות מתות והיו נדות חיות וזבות וזבין חיין מתביישין התקינו שיהו מטבילין על גב הכל. בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל וניהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהג כל העם אחריו. וכן אמר רב פפא והאידנא נהוג אפילו בצרדא בת זוזא פי' חלוק ששוה זוז אחד.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, פי' שאין נמנעין מלספוד. והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה בפניו דמי. אמר רב משה איזהו ת"ח [עי' תענית י:) כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר ואפילו דכלה.
הספד [על לב] דכת' [ישעי' ל"ב] על שדיים סופדים. טיפוח ביד וקלוס ברגל דכת' [יחזקאל וי"ו] הכה בכפך ורקע ברגלך. ולא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.
כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו. ואמר רב האיי סימן היה להן כשהוא מצטער כי צריך לנקביו או לדבר אחר הואיל ודרכו לישב דומם ועטיפתו על פניו, כיון שאבל אסור בשאלת לו שלום בזמן שפוטר מן המנחמין שוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן שלום וזו היא פטירתן.
מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שניתן בקבורה, והני מילי דלא מיפלגא מתא בחבורתא ובצבורתא, אבל מיפלגא הנך דרמו עלייהו לאיעסוקי ביה הוא דאסור אבל הנך דאתו לכבוד בעלמא לא אסיר. והכי פסיק רב אחא בשאלתות, [פ' ויחי] ובפסוקות ובגדולות, אוקמוה במת מצוה שאין לו קוברין, ולא היא דהא שמעתא סתמא אמירא, ועוד דרב המנונא כי איקלע לההוא מתא ושמע קל שיפורא דשכבא וחזי הנך אינשי דעבדי עבידתא ושמתינהו עד דאמרו ליה חבורתא איכא ושרינהו, מי בריר ליה דמת מצוה הוא (דלשרינהו) [דלשמתינהו] אלא מת בעלמא הוה מעשה, ודאי כל היכא דאיכא מת מצוה שאין לו קוברים כולי עלמא מיחייבי לאיעסוקי ביה, ואיזהו (נזיר מג:) מת מצוה שאין לו קוברים כל שקורא ואין אחרים עונין אותו קורא ואחרים [עונין] אותו אין זה מת מצוה. ולעסוקי במת בעלמא נמי מצוה היא דכתיב (דברים י"ג) אחרי ה' אלהיכם תלכו אחרי מדותיו של הקב"ה (סוטה יד.). דרש רבי שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים דכתיב (בראשית ג') ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה ג"ח דכתיב (דברים ל"ד) ויקבור אותו בגיא. ואפילו כהן ונזיר שאין מטמאין לקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה והוא דליכא אחרינא דעסיק ביה דתנן (נזיר מז.) כהן גדול ונזיר אין מטמאין לקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה ודרשינן לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
<h2>דף כח.</h2>
ת"ר מת פתאום זו מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת זו מיתה דחופה ואית דאמרי זו היא מיתת מגפה, שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה, ג' גערה, ד' נזיפה, ה' מיתת כל אדם, לשבעה מיתת חבה וסי' יפה לו. מת בחמשים זו היא מיתת כרת, בנ"ב זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים מיתת כל אדם, שבעים שיבה, שמונים גבורה. מת ופניו למעלה או כלפי העם סי' יפה לו, פניו למטה או כלפי הכותל סימן רע לו. מתוך חליו ופניו שוחקות וצהובות סימן יפה לו, מתוך דבר הבטלה, מתוך דרך ארץ, מתוך טירוף סי' רע לו. מת בע"ש ובמוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, במוצאי שבת ועיוה"כ סי' רע לו. מת מחולי מעים סי' יפה לו שרובם של חסידים מתים בחולי מעיים.
<h2>דף כח:</h2>
נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אין מקוננות. נקבר המת לא מעוננות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה אחת מדברת וכולן עונות אחריה. ואמר רב משה וששאלתם היכא דמספדין בראש חדש מהו שיאמרו צדוק הדין, כך שנינו במשנתינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ודווקא לפני המת דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות ומשנה זו הלכה היא שאין חולקין חכמים עליה והילכך אם צדוק הדין עונין כולם כאחד מותר ואם אחד מדבר והכל עונין אחריו אסור. ואמר רב האיי וצידוק [הדין] שאמרת כי התירו גאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודימהו לעינוי ואסרו שיהיה אחד מדבר והכל עונין אחריו שדומה לקינה, ושאלת האי צידוק הדין הוא (דאסיר) [דאמרי אינשי] בשאר ימים ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך קינה, או אית מנהגא אחרינא במתיבתא. ליכא מדעם דאיתמר בבבל (קרו) [וקרו] ליה צידוק הדין וזה מנהג מקום אחד שכתבו לפני הגאונים הראשונים היאך הוא ושאלום מה יעשו והחזירו להם תשובה אבל אנו אין לנו מנהג כזאת.
ומנהגינו אנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר"ח ובחנוכה ובפורים דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק דינו של משה רבינו דמסלקינן ליה בשבת שחל להיות במועד ואפילו בר"ח ובחנוכה שחלו בשבת דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב [במדבר י'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ובכל א' וא' אומר בו הלל זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צידוק הדין שנזכר ובא לידי יגון ועצב וכל שכן לכולי עלמא. אבל שבת כיון דענג כתיב ביה שמחה לא כתיב ביה אומר צדוק הדין להודיע כי בשבת מת משה רבינו.
ואמר רב מתתיה אין אומרין יתגדל בבית הקברות אלא אם כן מרחיקין אותו ד' אמות כקריאת שמע.
ולומר יתגדל אחר הקבורה הכי אמר מנהגנו להתרחק מן בית הקברות שיעור חמשים אמה או מאה אמה ויש מקומות שבונין בית לדבר זה ומברכין בו אבל בתוך ד' אמות לא דמת תופש לק"ש ד' אמות.
ועוד אמר רב האיי מנהגינו לומר קדיש על המת ביו"ט שני ולומר לו תתכלי חרבא ולשאול טעם כחול.
ואין רשאין לדבר עד שיפתח אבל דכתיב (שם) ואין דובר אליו דבר וכתיב (שם ג') ויען איוב ואח"כ (שם ד') ויען אליפז. אמר רב פפא איגרא דבי טעמא שתיקותא (ברכות ו:) פי' בית האבל ואמאי קרו ליה בי טעמא דהכין רגילין למימר נשיילו ביה רבנן טעמא. ואבל(ות) אומר ברוך דיין אמת. [אמר] מר זוטרא אגרא דהספדא דלויי פי' נשיאת קול בהספד כדאמרינן התם (שבת קנג.) אחים הספדא דהתם קאימנא. ואית דמפרש הספד על הלב (מו"ק כז:) דכתיב [ישעיה ל"ב] על שדים סופדים.
תניא אין (פוחתין) [פותחין] בברכות אבלים עד שיקבר את המת ואין מונין עליו עד שיקבר, ואין שואלין זה בשלום זה בכפר ואם היה כרך גדול שואלין. ואמר רב האיי מנהג המנחמים בבית האבל האבל יושב בראש ויושבין לפניו ומתכנסין לאחר התפלה שורות שורות מיושב ושליח צבור מכריז נשיילו רבנן טעמא ואבילים אומרים ברוך דיין אמת והכל עונין עושה שלום במרומיו יעשה שלום על כל ישראל, ונגשים ומנחמים אחד אחד ושנים שנים כאשר רוצים. וכל תלמיד חכם דרכו לעמוד בשורה.
<h2>דף כט.</h2>
ולענין ואני זאת בריתי כך המנהג, כשמתפלל אבל בביתו ונקבצין אליו צבור אין אומר בסידרא ואני זאת בריתי אלא ובא לציון ואתה קדוש וקרא, אבל בבה"כ אפילו יש שם כמה אבלים אין נמנעין מלומר ואני זאת בריתי. ואין הפרש באמירת הקדושה בין שיהיה המת איש ובין שיהא אשה ואנו אין לנו מנהג לומר קדושה אחר קבורת המת כל עיקר אלא הספד וצידוק הדין ואומר יתגדל ויתקדש עד סופו תתכלי חרבא דמלאך מותנא ומכריזין בשני שיילו רבנן טעמא ומנחמין את האבלים אבל קדוש אין לנו מנהג לאומרו.
